רותמי שלי,

סליחה.

חיכיתי לרגע האחרון, שעה לפני, כמו פעם לקחתי דפדפת צהובה ועט והתחלתי לשפוך.

הפתקים הקטנים המנטליים שנאספים אצלי כל שנה עם שברי מחשבות הלכו והתמעטו השנה. אני מנסה לחשוב מדוע זה ככה ? מדוע משנה לשנה זה נהייה יותר קשה לכתוב לך ?

האם יכול להיות שככה זה ? שככל שהשנים עוברות הלב מתקהה, המחשבות נודדות למקומות אחרים ובעצם בעצם, אין לי משהו חשוב לספר לך. אולי פשוט באר המחשבות והיצריתיות שלי מתייבשת.

ואולי אתה ואני מתפתחים.

הנה, לדוגמא, אני יושב בחדר, 9:30 בבוקר והדלת פתוחה, אני עם אוזניות ושומע את המוזיקה שלי וכותב לך, אני מתחיל לבכות ולא מתחבא, לא סוגר את הדלת. האחים שלך מפוזרים ברחבי הבית ויכולים לשמוע אותי. אני לא מתבייש לבכות בקול רם.

זה גם קרה לי שבוע שעבר. קמנו בבוקר והבלתי יאומן קרה, חלמתי עלייך, באת לבקר אותי !
אני לא זוכר את החלום, הגעתי לאיזה שהוא מקום ואני לא זוכר אם היית חי בחלום, זה היה מעין מקום שאתה גר בו וחי בו ואני בא לשם ואני לא מבין בחלום מדוע אתה שם בלעדיי או שמא בכלל באתי לאסוף אותך משם.

באותו בוקר בזמן שאני מנסה לארגן 3 קופסאות אוכל לאחים שלך, ברמקולים איירוסמית' שרו את DREAM ON ואני לא יכולתי להחזיק יותר את הדמעות, יפי החזיקה אותי והדמעות פרצו, אמרתי שחלמתי עלייך ואני לא מצליח להיזכר בחלום. האחים שלך באו וחיבקו אותי חזק ונתנו לי כוחות.

ישבתי הבוקר וקראתי קצת את הספר שלך, רציתי להיזכר בדברים שכתבתי, חלקם לפני 13 שנים, חלקם לפני 18 שנים, אבל בעיקר רציתי ולו לרגע לדמיין מה עבר על אחיך אלוני שקרא השנה את הספר שלך.

אני מעריץ אותו על כך, על האומץ להתמודד עם מה שכתוב שם, על הבחירה לקרוא אותו למרות ההתנגדות הראשונית שלי. על הלב הסדוק שלו שצריך לקרוא דברים כל-כך קשים בגיל שכזה, או ליתר דיוק בכל גיל אפשרי.

חשבתי על הקשר של האחים והאחות שלך אלייך.

אלוני היחד שפגש אותך פיזית וזכה לבלות איתך.

נדבי צמח והתפתח ברחם בזמן שאתה כל הזמן לידו ויאזה מזל שהיה עטוף ברחם חם ואוהב כשעזבת.

לוטני הוא מראה למה יכולת להיות אם הדברים היו קצת אחרת, הוא אתה ואלוני ונדבי הכל באריזה אחת.

ורובין, רובין היא האחות ששלחת אלינו, להאיר עוד את החיים, להרים, להציף באהבה, זאת שפגשת בעולם שמעבר וביליתם זמן קסום ביחד. רציתי לספר לך שתדע שיש לנו בכניסה לבית מסגרת של תמונות עם תמונה אישית של כל אחד ואחת מאיתנו, היא יודעת לזהות את כולם, להצביע גם עלייך כששואלים: "ואיפה רותם ?"

ובאמת, איפה רותם ?

רותמי היום לפני 13 שנים בשעה 16:15 אחה"צ, הלב שלך נעצר, אני יודע. אני הייתי שם, רק אני לבד.

האוזן שלי היתה צמודה לבית החזה שלך, הוא הפסיק לעלות ולרדת ראשון, הוא נעצר אבל הלב החזק שלך המשיך לפעום ממש חזק. נבהלתי נורא, לא הבנתי למה זה ככה, רציתי לצעוק

תפעילו חזרה את מכונת ההנשמה, אבל לא עשיתי את זה.

שיחררתי אותך, ידעתי שסיימת את המסע שלך, או את החלק הזה שלו.

רותמי שלי, רציתי לספר לך שיש לנו חיים טובים, למרות שאינך כאן, לפחות לא פיזית.

האחים שלך מדהימים, אחותך מהממת ומשחקת במשחקים וצעצועים שהיו שלך, חלקם לפני 17-18 שנים.

כולנו בריאים.

נדבי יחגוג בר מצווה עוד 3 חודשים, הוא יעלה לתורה והאדם שאני חושב שזה היה הכי משמח בעולם והיה מתרגש מכך כבר לא יוכל לבוא לראות את זה, וזה סבא דודי.

זאת האזכרה הראשונה שנערכת בלעדיו ואני מאמין שלא רחוק היום והוא יצטרף אלייך שם למעלה..

בחרתי לערוך אותה בלי לומר קדיש, כי אינני מתחבר למילים שכתובות שם: דברי הלל לאלוהים.

אני מקדש את היום הזה ואותך בכך שנאספים פה כל שנה אנשים שהכירו אותך וכאלה שלא אבל אתה בלב שלהם. בזה שכולנו עומדים פה לרגע, עוצרים את מירוץ החיים ומסתכלים לשמיים, מסתכלים לתוך הלב שלנו, משחררים את הכעסים, מחבקים את הפחדים, מגדילים את האהבה שלנו לאהובים שלנו ולעצמנו ומעריכים את החיים טיפה יותר.

וזה הכל בזכותך.

לא מזמן נסענו באוטו ושמענו את "מספיק בן אדם" השיר שיפי ואני עלינו איתו לחופה.

פתאום הפזמון היכה בי בצורה אחרת, בהקשר אלייך ותהיתי האם אני מספיק בן אדם לזכור, לקיים ולא לאבד.

אז בינתיים נראה לי שאני עומד במשימה. 13 שנים בלעדייך. זוכר אותך כל יום, מקקים את החיים והאהבה שלימדת אותי ודואג לא לאבד את הקשר אלייך.

שיהיה לך יום קסום רותמי שלי.

כמו תמיד תודה על השמיים הכחולים, אני אוהב אותך עד סוף העולם….ובחזרה.

אבא

21/2/2019

10:56 בבוקר והדף שלי ריק. אתמול בלילה חרגתי מהמנהג הזה שלי. לחכות לחצות. בדיוק, שיתחיל היום הקשה הזה וכביכול באותו הרגע תנוח עליי המוזה ואני אשב לכתוב לך.

הלכתי לישון, לפני חצות ב-20/2 מנסה להירדם מהר לפני שה-21/2 יגיע, אולי אם אירדם, אחלום עלייך, אולי אם אירדם אקום והמציאות תהיה אחרת.

התעוררתי ב-7 ומשהו, הבנתי איפה אני ומה היא המציאות. הסתכלתי על התקרה הלבנה. חלקה ולבנה, כמו הדף שתכננתי לכתוב עליו. ריק.

אתה יודע אבל מה העיר אותי ? אחותך ! כן, אתה בטח יודע, אבל יש לך אחות, קוראים לה רובין, רובין אנגל יוגב.

היא בת חמישה חודשים וחמישה ימים היום. חמסה חמסה.

אני בטוח שאתה מכיר אותה, יש לי תיאוריה שלמה הרי שנפגשתם, שפגשת את הנשמה שלה, שהיא פגשה אותך וסיפרת לה דברים עלינו. שישבתם שם הרבה זמן, אולי כבר 12 שנים והכרתם וביליתם יחדיו, כי הרי מהרגע שהיא הגיעה לכאן, יקח עוד המון זמן עד שתיפגשו. אז ניצלתם כל רגע.

היא דומה שתי טיפות מים לאחיך אלוני, לפחות ככה אומרים לי כל הזמן, כולם רואים את זה, חוץ ממני ואלוני.

אפרופו אלוני, עוד חמישה ימים הוא בן 13 (הנה עוד פעם המספר חמש…) לפני שבועיים חגגנו לו את בר המצווה שלו. זאת הבר-מצווה הראשונה שיוצא לי לחגוג לבן שלי. הוא בחר לעלות לתורה, הוא קרא יפה וכולנו התרגשנו. למחרת עשינו לו חגיגה גדולה, חסרת לנו מאוד.

שנה שעברה כשעמדנו פה, סיפרת לך שיפעת ואני מתחתנים, היא היתה כבר בהריון וידענו אבל לא יכולתי לספר בקול רם. אבל אני יודע שידעת. אני יודע שאתה יודע הכל.

אתה מכיר את המנהג שלי על לאסוף שברי מחשבות לקראת היום הזה שיעזרו לי לכתוב לך, פתחתי את המייל הזה הבוקר, מצאתי רק שתיים.

אחת, נזכרתי בסרט, סרט אקשן קיצ'י, בעברית נתנו לו שם מטופש: "בכוננות מתמדת" אבל תכלס קוראים לו:

The last boy scout

ממש יחסית בתחילת הסרט, רואים בחור בבר שותה, משתכא, מרים כוסית לחיים: "לאלכס הרופא ילדים", "לאלכס האסטרונאוט"

אלכס היה הילד שלו שלא הספיק להיוולד, נפל בהריון. נזכרתי בסרט הזה, כי אתה כבר היית צריך להיות ממש גדול, יש לי חברים שהילדים שלהם מתגייסים לצבא כבר. בן דוד שלך גיא כבר חייל, עוד חודש וקצת אתה היית צריך להיות בן 18.

אני מנסה לדמיין הרבה פעמים את החיים שלך, איך הם היו נראים, מה היה יוצא ממך.

אני מרים בליבי כוסית לחיי "רותם השחקן תאטרון", ל"רותם הקומיקאי", ל"רותם הזמר".

מחר יש את מרתון ת"א. אחרי ההבנה שנה שעברה שכבר לא ארוץ מרתון, הבנתי שאין טעם לרוץ עוד חצי מרתון. שאני צריך לעשות משהו מיוחד ביום הזה, במירוץ הזה. פניתי לעמותה שנקראת 180 מעלות, שמלווה אנשים עם צרכים מיוחדים ביום הזה. העמותה מלאה עד אפס מקום ממתנדבים, אבל כשסיפרתי מדוע חשוב לי להתנדב, מדוע זה מתחבר אלייך, קיבלו אותי בזרועות פתוחות.

יום שלישי היה אימון מסכם בפארק הירקון ונסעתי לפגוש פעם ראשונה את הקבוצה והאנשים שארוץ ואלווה.

היו שם אנשים מופלאים ומיוחדים בדרכם שלם, בדיוק כמוך. יפעתי ורובין באו איתי, רצנו בקור, טיפה טפטף גם גשם מדי פעם. ולאף אחד לא היה אכפת מכלום, הלב של כולנו היה חם ונעים.

כשחזרתי מהאימון וניגשתי ליפעת ורובין השתחררו לי קצת הדמעות. על המתנה הזאת שניתנה לי להצטרף לדבר הזה, על לדמיין אותך ביום שכזה, למרות כל האתגרים והקשיים משתתף בריצה שכזאת. אותך ואותי רצים.

אותך ואותי ואת האחים שלך.

אח"כ עשינו שחרור, ואז זה קרה.

ברגליים מפוסקות כשאני רוכן לרצפה הסתכלתי מאחוריי על רחבה קטנה שהיתה שם עם גדר מסביבה.

ראיתי אותך לרגע, עשית לי שלום שובבי שכזה והשפתיים שלך זזו ואמרו: "היי אבא"

הסתובבת ונכנסת לרחבה הקטנה המגודרת, וכמו שידעת, נכנסת לעולם משלך, רקדת ועשית תנועות עם הידיים.

לא "ראיתי" אותך מאז כמה ימים לפני החתונה, כשרצתי וביקשתי ממך עזרה לסיים את הריצה ושתדאג שלא יהיה לנו גשם ביום הזה.

אני מתכנן לך פרוייקט צילומי לכבוד השנה הזאת, לכבוד יום ההולדת ה-18 שלך וסיום י"ב התיאורטית.

אני מתכנן לשחזר תמונה מלפני הרבה שנים, אני מקווה שאצליח. למה אני מספר לך את זה ? כי זכרתי בראש שלי את התמונה בצורה אחרת, שאתה יושב על כיסא.

כשמצאתי את התמונה ראיתי שאתה עומד. קצת התאכזבתי, דבר ראשון כי התכנון שלי היה להשאיר כיסא ריק בתמונה עבורך אבל בעיקר על כך שלא זכרתי נכון.

הזמן עושה את שלו אומרים, שזה כמובן שקר מוחלט, הזמן פשוט שוחק את הזכרונות.

השנה בפעם הראשונה ביום ההולדת שלי, לא באתי לבקר אותך כאן ביום ההולדת שלי. פחדתי שאתה כועס.

כמה ימים אחרי זה חליתי בדלקת ריאות או משהו לא ברור. כשעמדתי במקלחת רותחת חשבתי עלייך ופרצתי בבכי קשה, ביקשתי סליחה שלא באתי.

ביקשתי סליחה על זה שאני חי טוב עכשיו בלעדייך, אבל יש לזה הסבר.

אני חי טוב היום, כדי שכל יום בלעדייך לא יהיה סיוט אהוב שלי.אני חי טוב, כדי להיות אבא טוב לאחים שלך, לאחותך התינוקת.

אני חי טוב כי אני מאמין שזה מה שהיית רוצה עבורי וכי הזמן עבורך חסר משמעות ואתה מחכה לי בסבלנות אין קץ.

זהו ילד פלא שלי, אני מסתכל כמובן אחורה על מה כתבתי, הכי לא מרוצה בעולם, מרגיש שאיבדתי את זה, אבל אולי מבין שזה פחות חשוב, מה אני כותב, מי קורא את זה אחרי זה, מי בוכה ומי שותק. אולי מה שחשוב זה שהיום הזה עוזר לכולנו לעצור את מירוץ החיים, לנשום עמוק ולהעריך הכל יותר, לשחרר את הכעסים והשטויות, לאהוב יותר, לדאוג פחות, לחבק את הקרובים אלינו עוד קצת, להוריד את הרגל מהגז, להסתכל לאהובים שלנו עמוק בעיניים ולזכור אותך. אז אני היום בערב אשתה לחיים, "לרותם המלאך". 12 שנים בלעדייך ילד שלי, אני אוהב אותך בלי סוף.

נכתב במשך 10 חודשים בתור מקטעים אבל בתור משהו גדול ואחיד על הר מול החרמון והוקרא ב-27/4/2018 במסיבת האהבה שלנו (החתונה).

——————————————————————————————————————-

אהבה גדולה שלי,

אני קצת נלחץ מהמעמד היום. אומנם כבר התרגלתי לעמוד ולומר את שעל ליבי ליד אנשים, אבל היום זה משהו אחר. אז אני פשוט אעמיד פנים שזה רק שנינו פה כרגע.

אני עומד פה היום, מולך, מוקף באהבה, בחום של נפש וגוף, בצבעים וצלילים של הטבע, מטרים ספורים מהמקום בו גרת כשבאתי אלייך לראשונה וחיכית לי על הכביש, בשמלה צבעונית, יחפה ומחזיקה שקית זבל ביד 🙂

במשך חודשים ארוכים התחלתי לאסוף שברי מחשבות והגיגים שתכננתי לטוות לסיפור אחד, לא ארוך במיוחד, שיספר לך מה את עבורי ולמה בחרתי לעמוד כאן היום.

הבעיה היא כשאתה אוסף מחשבות במשך 10 חודשים, עד שאתה מגיע אליהן אתה לא באמת מבין מה היתה כוונת המשורר…

רציתי היום בעיקר לומר לך תודה, אני יודע כמה את מתרגשת כשליבי מתמלא בהודיה.

פגשתי אותך לראשונה לפני בסה"כ 585 ימים (ספרתי), עם לב מלא סדקים וחוסר אמונה במילה אהבה בהקשר הרומנטי שלה. חשבתי שלא אתאהב שוב, לא האמנתי שיש כזה דבר בכלל.

ואת באת, בקלילות רגליים יחפות ונוצות באוזנייך וגרמת לי להאמין שוב. האהבה שלך נספגה בגופי, חלחלה דרך כל מקום ומצאה את דרכה אל לבי, סתמה את כל החריצים והנקבים מלבד החור הגדול ששמור שם עבור המלאך שלי והפכה שוב את ליבי למשאבה שפועמת בחוזקה וחוגגת את החיים ולא רק חיה אותם.

אני מודה לך על איך שאת רואה אותי, על כך שאני יכול לעמוד "עירום מולך" (תרגעו ילדים, לא באמת), בלי מסכות, בלי העמדות פנים, עם הצלקות והמתנות שהחיים נתנו לי ואת פשוט אוהבת ומקבלת את כל מה שאני בלי לנסות לשנות אותי.

תודה על הכנות שאת מאפשרת לי לומר את שעל ליבי, תמיד, בלי פילטרים. תודה לאל שלא ברחת ממני כשניסיתי להבריח אותך אחרי יומיים יחדיו.

תודה שיצאת למסע חיים איתנו ביחד. כאשר שני אנשים נפגשים אומרים שכל אחד מביא איתו מטען חיים מהבית, איזה שהוא "תיק" ולמרות שעמדתי בצד הדרך עם קיטבג ענקי, חבוט ומאובק ובתוכו ערפל גדול ולא ברור, לא ברחת.

תודה בעיקר על האהבה שלך לארבעת הילדים המופלאים שלי בלי שאת מתאמצת בכלל. הם התאהבו בך כמעט מהרגע הראשון ואני יודע למה זה קרה. כי באת נקיה, באת עם לב ענק מלא אהבה ונתינה, ללא דעות קדומות ועם אפס שיפוטיות, אבל בעיקר עם רצון לאהוב אותם ואותי.

ולכם ילדים אהובים שלי, אוצרות של החיים עצמם, תודה ענקית לכם: אלוני, נדבי ולוטני שלי. תודה שאיפשרתם את כל זה, תודה שפתחתם את הלב שלכם ואיפשרתם ליפעת להיכנס ולאהוב אתכם ותודה בעיקר על האהבה שאתם מחזירים לה.

ולך רותמי שלי, באשר אתה אי שם, אין לי ספק שכל זה לא היה קורה בלעדייך וידך המכוונת. וגם תודה על השמש היפה היום (וכתבתי את זה אתמול כשירד גשם שוטף).

אהובה שלי, חשבתי על כך שלא סתם התאהבתי בצלמת: את הצלמת של חיי, באת ועזרת לסדר את חיי בקומפוזיציה מרגשת, לימדת אותי לשים את הפוקוס על הדברים החשובים בחיי, לנסות להפסיק לראות את העולם רק בשחור או לבן (אני עדיין ממשיך לנסות…) ולדעת כי "צל אינו חושך" וכמה כדאי לחיות באור, אבל לדעת שגם בצל יש המון פרטים.

אני מתרגש לקראת החיים המשותפים שלנו ביחד, בקרוב פרי אהבתנו הגדל בתוך גופך, תיוולד בתנו לתוך המציאות שאנו מייצרים כל יום מחדש.

אומרים תמיד: בואי נזדקן ביחד, אני אומר בואי נחייה ביחד, הזיקנה תגיע מעצמה.

את יודעת, במשך מעל 20 שנים, כל פעם כשכתבתי ברכה לזוג שמתחתן ציטטתי בברכה את החברים של נטאשה מ"עוד נגיעה":

"יש רק דרך אחת לאהוב ולהיות ביחד, נעזוב הכל ושיילך הפחד"

ואז את באת וגיליתי שטעיתי. יש אין סוף דרכים לאהוב ולהיות ביחד וזה השיעור הגדול מכולם שלימדת אותי !

בובי, It's our time in the universe בואי נחגוג את אהבתנו עם כולם.

אני אוהב אותך בלי סוף.

נער יפה תואר שלי.

נראה לי שתמיד אני פותח את המכתבים אלייך בזה שאני קורא לך ילד שלי, אבל זה לא כך בעצם, אתה כבר לא ילד, אתה נער כבר, רגע לפני גיל 17.

אני כבר ימים מסתובב עם לחץ בחזה, פחד, פחד שאני אבוא לכאן ולא יהיה לי מה לומר לך באמת. נכון כל שנה אני מפחד שזה יקרה ואיך שהוא אני מוצא מה לומר לך. ישבתי אתמול בלילה והסתכלתי וקראתי את כל מה שכתבתי והקראתי לך ב-10 שנים האחרונות.

האמת היא בין שנינו, מאוד התאכזבתי, מעצמי ומהכתיבה שלי אלייך, לא הבנתי כל-כך מה כתבתי ולמה אני חושב שזה חשוב או מרגש או טוב. למה הרגשתי את הצורך הזה אבל אולי יש לו איזה שהוא תפקיד בינך לביני. דו"ח מצב שנתי – מה קרה לנו ומה קרה לך בשנה הזאת. אולי פה טמון הקושי, אולי השנה הבנתי שאני כל שנה בא ומספר לך מה קורה איתי ואיתנו אבל אין לי מושג מה קורה איתך באמת. אולי בעצם אני יודע ואני לא מוכן להכיר באמת.

אתה מת ולא קורה איתך כלום ואני ממשיך לחלום ולדמיין כמו ילד קטן שכן.

אני בכל זאת אספר לך שכן קרו דברים ממש ממש חשובים בשנה האחרונה איתנו.

יש לנו כלבה חדשה, קוראים לה קורה, היא לבנה עם כתמים שחורים והכי מתפנקת בעולם. אם היית פה היא היתה מלקקת אותך בלי סוף ואתה היית נקרע מצחוק.

השנה השיר שלך "אם אתה שומע" יצא באלבום האחרון של דנה ברגר וראה אור ולא היה גאה ממני בעולם.

https://itunes.apple.com/us/album/%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D/1273983964

כל האחים שלך גדולים כל-כך, גדולים יותר ממך, אלון עסוק בלבחור איפה ילמד בחטיבת הביניים, נדב פרוע וכובש ולוטן….הוא משהו מיוחד, אתמול מישהי ישבה בחדר שלי בעבודה, הצביעה על תמונה שלו עם עידו בפורים ואמרה: זה רותם נכון ? הדמיון ביניכם הוא בלתי ניתן לתיאור.

כמו שהזהירו אותנו לפני הרבה שנים, סביב הגיל שבו אלון ונדב נמצאים מתחילה ההתמודדות האמיתית שלהם עם האובדן שלך. אני חושב שלאלוני הכי קשה בלעדייך. אתה מעסיק אותו ואת המחשבות שלו רבות. אני מקווה שאתה שומר עליו ממש טוב, אני יודע כמה הוא זקוק לך.

שלושתם ממלאים את חיי, מעסיקים אותי ומאתגרים אותי בדרכים שלא הכרתי, כל יום מחדש.

אבל חוץ מזה ואני לא צריך לספר לך, חלק גדול מחיי עסוק באהבה, אני לא באמת צריך לספר לך את זה כי אין לי ספק שאתה שלחת אותה אליי.

אני כבר שנה וחצי מוצף באהבה אין סופית לבת אדם מופלאה שקוראים לה יפעת שחבל שלא הספקת להכיר והיא לא אותך. לב ענק שנשלח אליי ואל האחים שלך לתמוך בכולנו, למלא את חיינו באהבה ובחמלה, ברוך וחוכמה, בצחוק מתגלגל וחיבוקים מרפאים.

יפעת ואני מתחתנים בקרוב, או כמו שאנחנו קוראים לזה, אנחנו עורכים מסיבת אהבה. פשוט בדרך כלל האנשים שאני כל-כך אוהב באים בעיקר לחבק ולנחם ביום הזה ואני כל-כך רוצה שהם יבואו גם בימים טובים, ימים של שמש, ימים של אהבה.

במשך 8 חודשים אני אוסף מחשבות ליום ההוא, כותב לי אותן בצד שלא אשכח, לקראת מה שאני רוצה להקריא לה באותו יום על מה היא בשבילי, מה היא בשבילנו…ושמתי לב שזאת השנה הראשונה שאני אוסף מחשבות מהסוג הזה ולא מחשבות לקראת פברואר.

וכרגיל אני מנסה להבין מה זה אומר…האם זה אומר שהתקדמתי הלאה ? האם הזמן עשה את שלו ? האם לא כואב לי מספיק בשביל שאכתוב לך ? אין לי באמת תשובה, אני יודע שפברואר תפס אותי בהפתעה השנה, לא הייתי מוכן לקראתו, הייתי עסוק בעיקר בלאהוב ולהתפתח ולצמוח, בלהגדיל את הלב שלי ולהכניס לתוכו עוד וכמו שכתבתי לך לפני הרבה שנים, החור בלב תמיד נשאר שם, פשוט הרקמות מסביבו גדלות וצומחות.

הוא לא מתכווץ, הוא לא נסתם, הוא בלתי ניתן להחלפה.

רציתי רק לבקש שתבוא ביום הזה להיות איתנו, כשנעמוד שם כולנו בצל העצים ונחליף בינינו את מילות האהבה ונכרות ברית בינינו. תן איזה סימן, אולי תבוא שוב כפרפר לבן ותצחיק את כולנו. זה פשוט חשוב לי, חשוב לי שתהיה שם לראות מה נהיה ממני, מה נהיה מאיתנו, מהאחים שלך, כמה הם גדלו, מה הם בזכותך וכמה הם בזכות עצמם, אני רוצה שתראה את האהבה שלי, אני רוצה שתחגוג איתנו, אתה פשוט חסר לי בכל דבר טוב שקורה לי.

ביום שבת האחרון הלכנו למופע של הצופים של נדב. היו שם המון ריקודים ושירים של כל מיני גדודים בשבט, אחד הגדודים בחר בנושא השוויון. לבמה עם הילדים שרקדו ושרו עלו גם ילדים מהצופים שהם מיוחדים, הם היו שם על הבמה, נהנים מאור הזרקורים לרגע והם בעולם משלהם שלא בהכרח קשור לשיר או למילים או למנגינה, אבל הם במקום שכולו טוב משלהם והם עטופים באהבה וקבלה של השונה של כל מי שאיתם על הבמה וכל מי שבאולם. התרגשתי נורא ודמעתי, ישר חשבתי עלייך, דמיינתי אותך עומד על הבמה רוקד כמו שרקדת בצורה מיוחדת, משקפיים על פנייך הנאות והמוזיקה מניעה אותך ואת הלב שלי מתרחב.

ואז חשבתי עלייך ועל אהבה. על האהבה שלך, על זה שלא הספקת את זה כאן, שאף אחד לא הספיקה להתאהב בך ואתה לא באחרת. שאיך יכול להיות שאני מוצף באהבה בימים אלו ואתה לא חווית אותה ולו לרגע וניסיתי לדמיין אותך איפה שאתה נמצא ולידך מישהי יפה בדיוק כמוך מבפנים ומבחוץ, מישהי מיוחדת שמחזיקה את היד שלך, מניחה את ראשה על הכתף השמאלית שלך, כי אתה שמאלי וזה הצד החזק שלך. שיערה קלוע בצמה וגם לה משקפיים ואתה מצביע למטה, תראי, זה אבא שלי הוא אוהב אותי כל-כך ואני מתגעגע אליו, חבל שאת לא יכולה להכיר אותו, הוא היה אוהב אותך מאוד, היא היתה מרימה את ראשה, מנשקת אותך בלחי בעדינות ולוחשת לך ברכות באוזן: אני יודעת רותמי שלי אפשר לראות את האהבה שלו עד לכאן.

אני מתגעגע אלייך ילד שלי ואני מרגיש אני קצת מנסה לכתוב לך בכוח. אז אני אפסיק.

אני אבקש את הכוחות שלך, להמשיך כל יום לחיות את הסתירה, לחיות בתוך האהבה והאור ולא בתוך הפחדים והשכול. לא לשכוח אותך לעולם, להמשיך לקבל ממך סימנים ואותות של אהבה.

שתשמור על כולנו, כל הזמן, כמו שרק אתה יודע.

ובעיקר להגיד לך תודה, תודה שבאת לחיים שלי ולו לזמן קצר, לימדת אותי כל-כך הרבה, עשית אותי האבא שאני ויש היום שלושה ילדים שקוצרים את פירותייך, לימדת אותי מה חשוב בחיים, מה לא, מהו כוח רצון, לימדת אותי למה חשוב לצחוק, לימדת אותי את כוחה המרפא של המוזיקה, לימדת אותי מה זאת אהבה ללא תנאי, לימדת והלכת ואתה ממשיך ללמד אותי מרחוק. אני מרגיש שאני עדיין אבא שלך ואתה עדיין הילד שלי.

תמיד.

אני אוהב אותך רותם אנגל. תמיד.

היי רותם. 12:49 בלילה וכל מה שהצלחתי לכתוב ב-20 דקות זה היי רותם. אה וגם את הכותרת: עשור.

כי זה מה שקרה. בלי שהתכוונתי, בלי שהספקתי לספור, לנשום, להתאושש, עברו 10 שנים. לפני עשר שנים היית חי. נושם. ישן בשקט. הנחתי את הראש שלי על החזה שלך, החזקתי לך את היד, ביד השניה החזקת את הפיל האחרון שהספקתי לקנות לך בחנות מזכרות של שניידר, לא שאי פעם ראית אותו. וזהו אז כיבו את המכונה, והכל נגמר.

10 שנים, 3653 ימים, הלכתי ובדקתי, היו שלוש שנים עם 366 ימים בעשור האחרון.

אספתי קצת מחשבות מהשנה האחרונה עבורך, מהעשור האחרון. לפני שאני יושב לכתוב אני תמיד מסתכל וקורא מה כתבתי בשנה שעברה. גיליתי שלא מעט דברים שתכננתי לספר לך השנה בעצם כבר סיפרתי לך שנה שעברה.

אבל כן קרו לא מעט דברים אחרים השנה. למשל…יש ג'ירפה עם השם שלך בגן החיות התנ"כי בירושלים. היא נולדה שם ממש סביב האזכרה של שנה שעברה. סבתא ליזי ראתה מודעה בעיתון שמחפשים לה שם והציעה שאכתוב להם לקרוא לה רותם ואספר את הסיפור שלך, כתבתי, אלפים נסחפו ותמכו, חבר שלי ישי הפך עולמות וחצב בסלע כדי לוודא שהסיפור הנוגע יגיע לגורמים הרלוונטיים ופתאום הטלפון צלצל וב-28/2/2016 שבוע אחרי האזכרה שלך נסענו כולם לראות את רותם הג'ירפה הקטנה.

האחים שלך ממש גדולים, אלון בכיתה ה, נדב בכיתה ד ולוטן בלי עין הרע כבר תלמיד כיתה א…היית מאמין, הנה גם הוא עקף אותך כבר. אבל אני יודע שאתה לא מקנא.

כשהיה לו חיסון לפני כמה שבועות, הוא היה לחוץ נורא, אלון לקח אותו לחדר של האחות וישב איתו ונתן לו אומץ וכוחות ואח"כ לקח אותו איתו לכיתה לקצת פינוק ותשומת לב.

כששמעתי מה הוא עשה, אמרתי לאלון שזה מדהים בעיניי, שזה בדיוק מה שאני מתכוון אליו כשאני מדבר איתם על להיות אחים זה לזה, ואיזה מזל יש ללוטן שיש לו אח גדול כמוהו. אלון רק ענה לי: "הלוואי ולי היה אח גדול…"

ואז אתה משתתק. כי אתה לא ממש יודע מה להגיד, אין את זה בחוברת הפעלה של הילדים. בקורס הכנה ללידה, בקורס הורות…או אפילו בפרק של סופר נני. אז תמיד יוצא לי איזה משהו עילג כגון: אבל יש לך אח גדול, הוא פשוט לא כאן והוא שומר עלייך ממקום אחר.

ואני רוצה להאמין שאתה שומר עליו, עליהם, תמיד. נכון ?

אלון ונדב התחילו ללמוד מוזיקה, אלון בתופים, נדב בגיטרה. אולי יום אחד הם אלה שיבואו לכאן ינגנו וישירו לך. אם תרצה אתה יודע….טוב אתה חזק במסרים וסימנים אז אני סומך עלייך.

עזבנו את הבית הקודם לפני שבועיים, עברנו למשהו כיפי יותר. ובקרוב נביא גם כלב או כלבה…כן, שנה שעברה כתבתי לך בלילה ושמעיה עוד הסתובב לו בבית…..ובסוף יולי הוא נפרד מאיתנו בעצב גדול של ארבעתנו. אני בטוח שהוא איתך וקיווי עכשיו, שוב רודף אחרי הזנב של קיווי ושוב גורם לך להתגלגל מצחוק.

אבל בטח הצחוק שלך כבר שונה. כי אתה עוד שניה בן 16. והקול שלך כבר התחלף והתעבה נכון ? אולי לא אותם דברים מצחיקים אותך. אולי כמו הילד ב"עץ הנדיב" אתה הולך ומתבגר ודברים אחרים מעניינים אותך. פחות להתנדנד על ענפים של עצים.

כולם ממשיכים לגדול. לא מזמן הלכתי לצלם עליה לתורה בבית הכנסת בכרכור. זה היה קצת צורב פעמיים. פעם אחת כי אתה כבר לא תעלה לתורה, הפעם השניה כי זה היה בבית הכנסת שבו ביצעתי את הטקס המרגיז הזה שנקרא פדיון הבן. אז אמרתי לאמא של חתן הבר-מצווה שזה התיישב לי בול לבוא לשם, אז היא אמרה לי באהבה, זה בסדר הילד עולה לתורה בלי אבא שלו שנפטר אז הקשר יצא יותר חזק.

בבית החדש יש ציור שלך, ציור מדהים שציירה בת-דודה שלך ליהי עבורי ליום ההולדת, ציור שמן שעבדה עליו כחצי שנה והוא העתק של תמונה שלך ושלי ביחד, אתה בגעטקס הלבן וקוצים בשיערך נקרע מצחוק ועוצם עיניים ואני מנשק אותך בחוזקה של אבא שאוהב את הרותם שלו.

עזבתי את העבודה הקודמת שלי, שהיתה לי כמו בית. אז אפשר לומר שהחלפתי שני בתים השנה.

אני ממשיך להתאמן אבל לא מספיק, לפני כמה חודשים רצתי ונפצעתי ומאז אני בכאבים. אני הולך פעם בשבוע לפיזיותרפיסט שעושה בי שמות, אבל גם עושה פלאים. לפני יומיים הייתי אצלו והוא הכאיב לי כמו שהוא רק יודע, ולפתע באמצע הכל הוא שואל אותי, איזו חיה זו על הצוואר שלך ? ג'ירפה ? ופתאום הכאב שהוא גורם לי בשתי ידיו נהיה מינורי. פתאום הכאב בלב השכיח ממני את הכאב בברך.

לפני חודש קיבלתי דרישת שלום ממך ממלאזיה הרחוקה. חבר שלי אסף ישב ליד הבריכה, קרא ספר שביקשתי ממנו שישלח לי, ואז באת כפרפר לבן והתיישבת לו על קצה האף. ככה סתם.

וזהו. אני יודע, זה קצת משעמם, זה גם קצת עצוב שאחרי עשור זה כל מה שיש לי לומר. אני לא יודע כמה אנשים באו היום. כמה עוד זוכרים, לכמה יש עוד כוח לבוא. זה נהיה מסובך, כמו הרבה דברים אחרים בחיים שלנו.

שמעתי לא מזמן שיר של Florence and the machine והיתה שם שורה שגרמה לי לחשוב עלייך, בעיקר עלייך ועליי:

So much time on the other side
Waiting for you to wake up
Maybe I'll see you in another life
If this one wasn't enough

How big, how blue, how beautiful
How big, how blue, how…

לא פגשתי אותך בשנה האחרונה, לא בחלומות לפחות וכשזה קורה אני תמיד מוטרד, תמיד מוטרד שאתה כועס עליי, שאין לך מה לומר לי יותר, שאתה מתבייש בי, מתבייש במה שיש לי בלב ואיפה שהוא היום.

אז חשוב לי שתדע, אני אוהב אותך ילד שלי, אתה שם, תמיד. ואני אפגוש אותך שוב יום אחד, זה יהיה יום אביבי בהיר, אני בטוח בכך, כי נולדת באביב, ניפגש בשדה ירוק מלא חרציות צהובות ורותם פורח, ואז נשב לשיחה ארוכה ואני אסביר לך הכל, אני אביא איתי פיצה, את הפיצה ההיא שחלמתי שיום אחד נאכל, אז כנראה שבסוף רק כששנינו לא נהיה כאן נוכל להנות ממנה.

ואתה ילד פלא שלי, אתה תמשיך לשמור על כולם אוקיי ? ואני מתכוון לכולם.

ושוב בוקר, ושוב אני מתכונן חסר מנוחה למעמד הזה. אז מצאתי את הסרטון הזה שהכנתי לך לפני כמה שנים, שמורכב מסידרה של תמונות רצות שלך, כמה תמונות מכל חודש בחייך. השתקתי את פס הקול המקורי ששמתי, כי ברקע שר אמיר דדון בקולו העמוק ואיך שהוא זה התאים. וזה כבר פתח לי את כל הברזים, אבל הגעתי למסקנה שלא סתם חקוק פה על האבן, הילד הכי שמח בעולם. מספיק לצפות ב20 דקות הדחוסות האלו בשביל להיזכר מה היית, ילד שמח, שובב, עם עיניים חומות עמוקות, רוכב על סוסים, אוהב כלבים, מחבק ארנבים וצבים, מתרגש מתוכים, מאכיל קופים, רוקד, שר, חולם, אוכל, מתגלגל, ישן, ממושקף, אוהב את כולם ובעיקר….טורף את החיים ומצחיק את כולנו. בתמונות כולנו מאושרים לידך.

תעשה שנהיה שוב מאושרים. מגיע .

אני לא מאמין שאתה לא פה כבר 10 שנים ילד שלי, אני לא מאמין שעברו כבר 10 שנים ועל כך שאתה ואני נתראה רק עוד 40-50 שנים….זה המון זמן לחכות לאיחוד של אבא ובן. אבל יש בי סבלנות, ואני יודע שלך יש את כל הזמן בעולם עבורי.

אני אוהב אותך רותם אנגל. באמת שאני אוהב אותך.